fbpx
נועה והחבר'ה בסופשון

נועה חן

קצת עליי..

אני נועה, בת 23, בוגרת שנת שירות וחיילת משוחררת. אחרי הצבא הספקתי גם לטייל במזרח ובדרום אמריקה ואפילו להחליט מה מעניין אותי ללמוד. בסך הכל בחורה סטנדרטית על הנייר.

והנה בא הטוויסט; אני נהנית בעבודה שלי.

כפתור זו לא עבודה שגרתית ובנאלית.

אני לא מכירה הרבה אנשים שבאמת אוהבים ללכת לעבודה, שקמים בבוקר ואומרים "איזה כיף, היום יום ראשון!" שלא בציניות. אם להיות כנה- כפתור בכלל לא מרגיש כמו 'עבודה', והייתי עושה את העבודה הזו גם בהתנדבות (וכן, עדי יודעת).

נכון שיש משימות שחייבות להתבצע, ונכון שיש ישיבות צוות, ונכון שהעבודה מלווה בהרבה אחריות, אבל האווירה.. הכימיה.. אלו דברים לא רגילים.
אני יכולה להרגיש בנוח לשתף את הצוות ביום קשה שעבר עלי ולדעת שתמיד אקבל תמיכה והבנה.
זה מקום שבו הבוסית היא חברה אמיתית גם מעבר לשעות הפעילות, שמתעניינת בחיים האישיים, מייעצת, ושיודעת לפרגן בטירוף.
מקום שבו השיח מול ההורים הוא פתוח ובטוח.
מקום שבו האוכלוסייה היא השיעור הכי טוב לחיים, שכל יום מלמדת אותך דברים חדשים על עצמך.

כבר 5 שנים שאני חושבת במהלך השבוע על 'מה בא לי לדבר עם החבר'ה?' בהתאם לנושא החודשי ומכינה את הפעילות הכי פרועה שעולה לי בדמיון, מנסה לצאת מהקופסא הכי רחוק שאפשר (מעולם לא נתקלתי ב"אי אפשר"). אני מגיעה לקפה של לפני משמרת בכיף, לעדכונים אחרונים, בתחושה הכי נעימה שיכולה להיות. בכפתור מתחשבים בצרכים של כל אחד. כן, גם בצרכים האישיים של הצוות, ההורים וכמובן שגם של החבר'ה. כולם מרגישים את האווירה המשפחתית המכילה והמתחשבת, וכולם כמוני, מגיעים בכיף לבלות אחר הצהריים ביחד.

בשורה התחתונה זו עבודה שבה אני מגיעה כדי להנות.

לא אסתיר שהשכר מתגמל, אבל מה שיותר מתגמל זאת ההתקדמות המקצועיות והשיפור האישי שאני חווה על עצמי מפעילות לפעילות. קיבלתי מכפתור את ההארה והכיוון של התחום בו אני רוצה לעסוק- ריפוי בעיסוק.

אז תודה לחבר'ה המקסימים שמלמדים אותי דברים חדשים כל הזמן, תודה לצוות המהמם שלי שעוזר ותומך תמיד, ותודה גדולה לעדי- שסיפור האהבה בנינו רק בחיתוליו…

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן